כאשר העיקרון האתי החשוב ביותר של "אי-גרימת נזק" מחייב אותנו להכיר במגבלותינו ולהימנע מלקחת על עצמנו מקרים שבהם אין לנו הכשרה מתאימה, כאשר "חובת הזהירות" המשפטית מחייבת כל "מאמן סביר" לצפות מראש אפשרות שייגרם נזק ולנקוט באמצעי מניעה, הרי ששתי השאלות שאמורות להטריד את כולנו בהקשר זה הן: 1. איך נדע שהלקוח/ה שלנו מתאים/ה לאימון? 2. איך נוודא שלא נחרוג מגבולות האימון?
כולנו מאמנים שמשתייכים לאותה קהילה מקצועית בישראל ונושאים באחריות למטרה אחת ברורה: קידום ושמירה של ערך מקצוע האימון עלפי העקרונות, הערכים וכללי ההתנהגות שמחייבים את כולנו. מהי מערכת היחסים הראויה בין מאמן למאמן? מהם מאפייניה של מערכת היחסים הקולגיאלית שלנו, כעמיתים זה לזה? אילו מחויבות אתיות אנחנו חבים זה לזה? ועוד.
לערך "כבוד האדם" מקום חשוב בעולמות המקצועיים השונים והוא מתקשר, בדרך כלל, עם ערכי השוויון והאוטונומיה של האדם. עמימותו של המושג מקשה על הבנתו ועל יישומו, הלכה למעשה.
אנחנו עם שנוגע: אין ריחוק חברתי ואין ריחוק פיזי. מתחבקים ומתנשקים באופן הכי טבעי. גינוני מגע קלים כאלה מקובלים אצלנו ונתפסים כיחס חם, מיטיב וראוי - כל עוד המדובר במערכות יחסים שוויוניות בבסיסן. כאשר מדובר באנשי מקצוע שאוחזים בידם כוח, סמכות והשפעה, גינוני מגע כאלה מצדם עלולים להתפרש על ידי הלקוחות באופן מטעה ומבלבל.
משבר הקורונה הפך את השימוש ב-ZOOM לאופציה האולטימטיבית להישארותנו רלוונטיים כאנשי מקצוע תוך שהוא מאתגר מאוד את ה"setting" המקצועי שלנו כמאמנים בהיבטים שונים. הפוסט מתייחס לסוגיות השונות שמחייבות "חישוב מסלול מחדש" מול ה-ZOOM.
logo בניית אתרים