ראויות כמוטיבציה מוסרית
8.10.2019
ערב יום כיפור תש"ף
"רְאוּיוּת" (Worthiness) כמוטיבציה מוסרית
בזירת הפעילות האנושית, האתיקה תרה אחרי "המעשה הראוי".
בזירת הפעילות המקצועית, האתיקה מכתיבה כללי "התנהגות ראויה".
במצבים של דילמות, אנחנו נדרשים להכריע בשאלה מהי "התנהגות ראויה" או מהו "מעשה ראוי".
על-פי האתיקה, ההכרה ב"רְאוּיוּת" המעשה או ההתנהגות מחייבת ליישמם בשטח, הלכה למעשה.
אלא שבפועל, לא תמיד די בהכרה ב"רְאוּיוּת" המעשה או ההתנהגות: אנחנו יכולים להכיר בכך שמעשה מסוים הנו ראוי מבחינה מוסרית ובד בבד – להיות חסרי כל מוטיבציה לפעול לפיו או בעלי מוטיבציה לעשות דווקא את ההיפך ממנו. הרי כולנו יודעים שלא תמיד "המעשה הראוי" משתלם: שלא תמיד ההליכה בדרך הראויה כדאית ושדווקא חוסר תום לב, מניפולציות ושקרים עשויים להניב לנו תועלת רבה יותר.
אם כך, למה בכל זאת לעשות את "המעשה הראוי"?
המניע הגלוי לכך הוא שעשיית "המעשה הראוי" מסייעת לנו להימנע מטעויות ומנזקים. זהו הגמול הישיר שהיה אמור לחזק את המוטיבציה המוסרית שלנו ליישם את "המעשה הראוי". אבל, על רקע המציאות היומיומית – כוחו של הגמול הישיר הזה נחלש: עקרון האמון אמנם מחייב את איש המקצוע לפעול אך ורק לטובת לקוחותיו, אך לעתים קרובות, הפיתוי לנהוג אחרת – חזק הרבה יותר.
מה נדרש כדי שנסכים לשאת בעול "המעשה הראוי" ולפעול לפיו? איזו מוטיבציה תאפשר לנו בכל זאת לעמוד בפיתוי כאשר הרגש אומר אחרת? מה ההבטחה הגדולה שצפויה להולכים "בדרך הראויה"?
מאחר שמוטיבציה מייצגת חומר בעירה פנימי, היא מכוונת אותנו פנימה, עמוק לתוך עצמנו. מוטיבציה מוסרית מעוגנת בהוויה פנימית מיוחדת, שמשקפת בחירה, בכל פעם מחדש, בחיים שמבוססים על מצפון ומוסר. על הגינות ויושרה. על אחריות, על תרומה ועל כבוד לאחרים. חיים ראויים. חיים מתוך עמדה של "רְאוּיוּת". חיים שמבטיחים לנו משמעות ושלמות פנימית, שנוכל להיות אותנטיים ונאמנים לעצמנו. שנוכל לדחות סיפוקים ולהבטיח לעצמנו רווחה נפשית גדולה יותר. שנאהב את מי שאנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים במראה.
חיים מתוך עמדה של "רְאוּיוּת" מבטיחים לנו שכשאנחנו פועלים באופן ראוי אנחנו הופכים להיות ראויים בעיני עצמנו.
חיים מתוך עמדה של רְאוּיוּת דורשים מאתנו לתת את הטוב ביותר שלנו. אנחנו נדרשים למאמץ גדול – אך האתיקה מאמינה שהוא אינו מעבר לכוחותינו. האתיקה מאמינה ביכולתו של אדם לא רק לזהות את הטוב אלא גם ובעיקר – לפעול לפיו. לכן, היא מציבה בפנינו אמות מידה גבוהות, אך כאלה שמעוגנות במציאות וניתנות להשגה: כללי ההתנהגות המקצועית המוכתבים לנו אינם שואפים שנהיה מושלמים אלא מקצועיים יותר. טובים יותר. ראויים יותר.
ההבטחה שבעצם עשיית "המעשה הראוי" אנחנו הופכים להיות ראויים בעיני עצמנו – היא המנוע המוסרי החזק שדרוש לנו במצבים של פיתוי וחוסר כדאיות. היא זו שתאפשר לנו להוביל תהליך של אימון בעל ערך והכרה פנימית ומשוחרר, ככל שניתן, מכבלים חיצוניים משתנים ובלתי יציבים – והיא זאת שתספק לנו לא רק משמעות, אלא גם הנאה וסיפוק.
ספרו החדש של אמתי מגד** "להיות ראוי" עוסק בשאלה זו בדיוק:
"מהי ההבטחה הגדולה ברְאוּיוּת? מדוע להתאמץ כל כך ולהעסיק את עצמנו בשאלות של מצפון? מדוע לנסות להיות קשובים לצרכים של אחרים? מדוע להשתדל לפעול מתוך יושרה? הרי המדובר במאמץ, מאמץ גדול. ושום דבר אינו מובטח?"
והתשובה שהוא נותן לכך היא:
"אז יש דבר אחד שכן מובטח. מה שמובטח להולך בדרך הזאת הוא שמה שהוא משיג, יהיה באמת שלו, והוא יוכל באמת ליהנות ממנו עד הסוף, למצות אותו, להפיק ממנו את כל מה שניתן. .. רְאוּיוּת מבטיחה שלמות. היא מבטיחה תום. היא מבטיחה משמעות. היא מבטיחה את האפשרות שנוכל לחיות עד הסוף את מה שיש לנו. היא מבטיחה שנוכל להפיק את כל ההנאה האפשרית ממה שהחיים יביאו לפתחינו. ואולי יותר מזה, היא מבטיחה את זה שנוכל להסתכל בראי, כל יום, וגם ביום מותנו, ולאהוב את מה שאנחנו רואים, לא בגלל ש"לכל אחד מגיע לאהוב את עצמו" אלא בגלל שאנחנו יודעים שאנחנו ראויים באמת להיות אהובים. כי אנחנו ראויים".
זה טיבה של מוטיבציה מוסרית; ואולי, זה עשוי להיות גם סוד כוחה וקסמה עבורנו, המאמנים.
להיות ראויים.
גמר חתימה טובה,
אביבה באומל
**********
*אמתי מגד, "להיות ראוי – מה שמאפשר ומה שחוסם אותנו מלהיות אותנטיים, מובחנים וראויים", הוצאת מרקם, 2019.
**להרחבות נוספות בספר "אתיקה Coaching":
- מוטיבציה מוסרית – עמודים 257 – 258.
- התהליך הרפלקטיבי – עמודים 258-260.
- היכולת להתלבט – עמודים 111-116.
- מהותה של האתיקה כתורת חיים בהישג יד של כל אדם - עמוד 56, סעיף 7.
